מאמרים חדשים

איך נלמד את הילדים (או בעיקר את הילדות) להתמודד עם "ריבים בין חברות"
האם אתם מתייחסים לתעודת הסיום מביה"ס כאמצעי למינוף וצמיחה?
לפתח הומור בקרב ילדים
לעודד את הילדים לעשות (כמעט) הכל ב"עשר אצבעות"
כיצד ללמד ילדים להקשיב?
נכנס יין – יצא סוד – האם עלינו ללמד את הילדים לשמור סוד או שיותר חשוב ללמד אותם לספר הכל?
איך מאמא הפכתי להיות מזכירה??? – מה זה כל הדפים האלה???
האם לחשוף ילדים למהדורת החדשות?
איך לגדל ילדים אכפתיים
מי מפחד ממסיבת הסיום? – איך להתמודד עם ילד שמסרב להופיע במופע סוף השנה
האם הילד שלי בשל לא ללכת לקייטנה ולהישאר בבית?
להתמודד עם עקשנות של ילדים
ישראל דוז פואה!! למדו את הילדים שירים ישראלים – ותרוויחו!!!
"לילה ראשון בלי אמא" – כיצד להכין את הילדים לישון מחוץ לבית
"תנו לזמן זמן" – איך ללמד ילדים לנהל את הזמן שלהם
ילדי ה"יַכְנֶע"
ילדי דור ה"WOW"
לגדל ילדים שמעזים ללכת "נגד הזרם"
איך להיות הורים מעורבים בחיי המתבגר?
"התמדה" – המנוף למימוש הפוטנציאל
"גפן במובן גאפן"- כיצד נפתח את אוצר המילים של ילדינו
תחרות בין אחים במשפחה
"לעודד ילד לחלום…"
פייסבוק! אמור לי מי הם ילדיך – ואומר לך מי אתה!
כללי

תחרות בין אחים במשפחה

0 106

"בואו נראה מי מסדר את החדר ראשון", "בואו נראה מי נכנס ראשון למקלחת", "כל הכבוד לדנה שהצליחה להתארגן היום ראשונה בבוקר".

פעמים רבות, רק מתוך רצון להכניס את הבית ל"סדר", מתוך רצון "לתקתק" את סדר היום ולסיים את המשימות, מתוך רצון להשתלט על ארבעה זאטוטים קטנים, כשאת לבד בבית וצריכה שהכל "ידפוק כמו שעון", אנחנו מוצאות את עצמנו הופכות להיות שופטות בתחרות דמיונית, שכל מה שחסר לנו זה כובע מצחיה, משרוקית שחורה ועמידת רס"ר באמצע מחנה צבאי. בשנים הראשונות זה אפילו עובד. הילדים, לשמע קריאת ההזנקה, נכנסים לסחרור של סדר, התארגנות, מקלחות ומחזירים קצת שפיות לבית ולסביבה.

אבל מה קורה? מה יצרנו? איזה זרעים זרענו? ת ח  ר ו ת !

 

יש ילדים שהם תחרותיים מטבעם, זה לא ממש רע כל עוד זה נכנס לפרופורציות ולא גורם להם להימנע מפעילויות או לבחור במהלכים לא הגיוניים רק בשם התחרות. הבעיה מתחילה כאשר התחרות נכנסת אלינו הביתה. אנחנו לא רוצים לטפח אחים תחרותיים. אנחנו לא רוצים לטפח אחים שמונעים מהישגיות ביחס לאחיהם, אנחנו רוצים שהאחים יפרגנו האחד לשני, יסייעו האחד לשני, יגדלו בחברות האחד עם השני יגדלו להיות מבוגרים ששומרים על קשר ונהנים ממנו ולא יתחרו האחד בני.

 

אז איך נוצרת תחרות בין אחים? אנחנו בעצמנו יוצרים אותה, במיוחד כשהתחרות מתיישבת על דימוי עצמי שאינו גבוה ויוצרת תחרות לשם התחרות.

השוואה

למרות שלא אחת הזהירו אותנו שלא להשוות בין אחים, לא ליצור מצבי לחץ בין אחים, פעמים רבות, ממש מבלי שנרגיש, זה יוצא לנו. "תראה את אח שלך…למה אתה לא כמוהו? תראה כמה שהוא מסודר", "תראי את אחותך, איך היא כל כך מצליחה? למה אתך הכל קשה?". מכירים את המשפטים האלו?

מה לעזאזל ילד אמור לעשות עם המשפטים האלה? להשתדל לסדר רק כי אחיו מסודר? להצליח רק כי אחותו מצליחה? השוואה בין אחים יוצרת מצבי מתח בין האחים ומתבטאת, לא אחת, במריבות ביניהם שיבואו לידי ביטוי בנושאים אחרים.

עלינו לנסות להימנע ממצבי השוואה ותחרות בין אחים. חשוב להכיר בעובדה שיש שוני בין הילדים, לכל אחד מאפיינים שונים וכל אחד בא לידי ביטוי בצורה אחרת.

תחרות

תחרות אצל ילדים יכולה להביא אותם להישגים, כמו בכל תחום אחר. ילדים משפרים את הישגיהם הספורטיביים בעיקר בזכות התחרויות. לתחרות ללא מתחרים, אין כמעט טעם. אבל חשוב לזכור, למצב של השוואה מתמדת לאחרים יש מחיר. לא קל לחיות בתנאי תחרות. לא קל להתחרות. לא קל לחיות בתנאי השוואה, לא קל להתמודד כל היום מול אחרים ולהיות במצב של מתח קבוע. במקום מצב של תחרות תמידית, חשוב לעזור להם להצליח על ידי חיזוק הדימוי העצמי שלהם ותחושת המסוגלות שלהם ובעיקר להסביר להם  שכל הישג שלהם נבחן ביחס ליכולות שלהם בלבד ולא ביחס לאחרים. את אותה התנהלות אני מדגישה גם הפוך. כשילד מגיע הביתה ואומר שלא הצליח נניח במבחן מסויים, אבל כולם לא הצליחו. אני טוענת ש"צרת רבים – נחמה לטיפשים". אם אתה רוצה להצליח ביחס לעצמך, אז אתה גם "פחות מצליח" ביחס לעצמך (זה לא עובד רק בכיוון של "יותר מצליח"). כשהילדים התחילו את כיתה א', מעולם לא שאלתי אותם כשקיבלו מבחן כמה קיבלו אחרים, וכמה השיגו אחרים. היה לי חשוב שיצליחו וילמדו ביחס לעצמם. היה לי חשוב שיסמכו רק על עצמם (לכן, אגב, הם לא הבינו אף פעם את הילדים המעתיקים במבחנים או עבודות, כי מתוך תפיסה שהם מאמינים בעצמם, לא היה להם מה לחפש במבחנים של אחרים, הרבה לפני הסיבות המוסריות). עם התבגרותם, נושא ההשוואה לילדי הכיתה כבר היה בלתי נמנע. זו הנורמה. בתי הספר מרגילים את הילדים להשוות את הישגיהם האחד לשני.

כהורים, עלינו להזהר מלהציב לילדים סף של הצלחה שבו הם אינם מסוגלים לעמוד. ילד במשפחה שהציבה סף מסויים בו אינו מסוגל לעמוד ואחיו כן עומדים בו, יהיה מתוסכל ודימויו העצמי יפגע. הציבו לכל ילד את הסף בהתאם ליכולותיו. יש שישאלו למה בכלל להציב סף? אני חושבת שאתגר אף פעם לא מזיק, כל עוד הוא ביחס ליכולות של הילד ושאנחנו יודעים שבהשתדלות סבירה הוא ישיג אותו.

על מנת למנוע תחרות, כדאי להתחיל בחידוד ייחודו של כל ילד. מה כל אחד מהם יודע לעשות הכי טוב בבית, והחל מהיום זה יהיה תפקידו. למשל, אחד הילדים חזק בהרכבות ותיקונים, בכל פעם שיש בבית משימה הקשורה לנושא, זה יהיה תפקידו. הוא יבריג את הבורג שהשתחרר, הוא יחבר את המכשיר שהתפרק והוא יחליף נורה שנשרפה (כמובן בהתאם לגיל. בגיל צעיר יותר הוא יתקן את הצעצועים). הילד השני, מוכשר בכל מה שקשור למחשבים. בכל פעם שהמחשב נתקע, נקרא רק לו, בכל פעם שהמחשב לא עולה – נקרא רק לו (פעמים רבות קראתי לילדים מבלי בכלל להזדקק לעזרה, רק כדי לתת לו את התחושה שזו אחריותם ו"למתג" אותם בבית כמומחים). הילדה, נניח טובה בלכתוב סיפורים ולצייר. בכל פעם שיש צורך בניסוח ברכה, קישוט לאירועים או עזרה לאחד האחים בציור – קוראים לה. זה תפקידה (וכמובן לכל ילד יכולים להיות יותר מתפקיד אחד). היופי בשיטה זו הוא שכל אחד יודע במה הוא חזק, אחיו יודעים במה הוא חזק ואינם נכנסים לתחום כל עוד הוא נמצא. לכל אחד יש אחריות בבית ולא נוצרת תחרות סביב אותו התחום. הילדה ש"מוצבה" כחזקה בציור, לא תבוא פתאום לקחת חלק בסידור המחשב, למרות שהיא יודעת יפה מאוד איך לעשות את זה, היא פשוט לא תכנס לטריטוריה הזו. היא יכולה להציע עזרה, היא יכולה לייעץ, אבל הקובע יהיה "נושא המשרה". וזה עובד.

מגיל צעיר היה לי חשוב שהילדים יגדלו להיות חברים טובים. שיהיה להם טוב יחד, כיף ביחד וירצו להיות ביחד. לא ירגישו שאחד לוקח לאחר את מקומו, ואם היתה לי תחושה שמישהו מרגיש כך, מיד פתחתי את הנושא לשיחה משפחתית על מנת לפזר את התחושות.

קנאה

הקנאה היא רגש טבעי, היא רגש אנושי. בכל שלב בחיים. יתכן וילד אחד ירגיש שאחיו מקבל יותר תשומת לב ממנו. וזה טבעי. הקפידו לחזור ולאמר לילדיכם, לכולם, עד כמה אתם אוהבים אותם. ילדים משווים הכל. "למה הוא מנגן יותר יפה", "למה הוא שר יותר יפה", "למה השיער שלו יותר יפה", "למה יש לו יותר חברים" ועוד. הקפידו לא לתת לכל האחים את אותם חוגים. אם אחד מנגן בפסנתר, שהשני ינגן בגיטרה (אם בכלל). אם אחד משחק כדורגל, שהשני ישחק כדורסל. אם אחת רוקדת בלט, השניה תרקוד ג'אז. קנאה אינה פסולה, אסור לגרום לילד לרגשות אשם על כך שהוא מקנא. קנאה, כל עוד היא במידה, "דוחפת" ללמידה, להישגים ולפיתוח מיומנויות שהם פועל יוצא של "אני רוצה להיות כמוהו". קנאה חיובית, שאני מעדיפה לקרוא לה "הערכה" או "הערצה" תעודד ילד להשתדל ולהצליח. הסכנה היא כשהקנאה הופכת להיות מוגזמת ואז ביכולתה להיות גורם משתק.

גאווה הורית

ילדים מרגישים צורך ליצור גאווה בקרב הוריהם. חשוב להם שההורים שלהם גאים בהם. בגיל מבוגר, ילד יכול להכיל את העובדה שהוריו גאים בכל אחיו, בגיל צעיר, ילד עלול לחשוב ששביעות הרצון של ההורה מאחיו, מוריד מהערכת ההורה אותו. על מנת לא ליצור תחרות והשוואה בין האחים, חשוב לשוחח על זה בבית. בגיל צעיר אנחנו מקפידים להגיד לילדים שאני אוהב גם אותך וגם אותך וגם אותך. בגיל מבוגר יותר, אנחנו כבר יכולים לשוחח על הנושא. לאמר לילדים שאנחנו מאוד גאים בילד אחד, אך זה לא מגיע על חשבון ילד אחר. ללמד גם אותם להיות גאים באחים שלהם. לגרום להם לרצות להגיע לקונצרט בו אח שלהם מנגן (ולא להכריח), כי הם גאים בו. לגרום להם להיות גאים בהצלחות של אחיהם ולא לראות בזה "הורדת ניקוד" עצמית.

חשוב לילדים לשמוע מהוריהם עד כמה הם גאים בהם. אבל חשוב גם שהמילים יאמרו תוך שימת תשומת לב לאחים. זה שאני גאה באחיך, אינו אומר שאני לא גאה בך. אני יכול להיות גאה בכולם. כל אחד בתחום אחר או בכולם באותו התחום.

דוגמא אישית

ילדים לומדים מתוך דוגמא אישית. חשוב שהילדים יחוו יחסים טובים במשפחות שלכם עם האחים שלכם. הם לומדים מלהסתכל, להביט, לקלוט סיטואציות ולעבד אותן. הם רואים שאתם ביחסים טובים עם אחיכם, שאתם שמחים בהצלחותיהם, גאים בהישגיהם – הם ילמדו לשמוח עם אחיהם ולהיות גאים בהם.

הקפדה על חוויות משפחתיות בו כל אחד בא לידי ביטוי, לכל אחד יש תפקיד. אף אחד לא עושה יותר מהשני – היא מתכון למניעת תחרויות. אם כולם תורמים במידה שווה להצלחה והילדים אינם מקבלים את התחושה שאחד מוערך יותר מהשני – נמנעת תחושת תחרויות.

כשהילדים היו קטנים, נהגנו לצלם סרטון (באמצעים ביתיים) לפני כל יום הולדת, כל פעם לפי סיפור ילדים אחר. למשל: "מיץ פטל". לכל ילד היה תפקיד. כל אחד נטל חלק ב"הפקה" והתוצאה היתה תוצר משותף. כולם היו גאים בו. אף אחד לא הרגיש שעשה יותר מאחיו וכולם היו גאים בתוצאה באותה מידה.

שיח חיובי במשפחה, אווירה של אמון, כבוד הדדי, חיוביות, מונע ציניות וחשדנות של האחים האחד כלפי השני. חשוב ללמד ולהרגיל את הילדים לפרגן אחד לשני, להעריך האחד את פעולות השני לדעת לאמר מילה טובה האחד על השני. יש משפחות שפיתחו הרגל שבשעת ארוחה, או נסיעה משותפת ברכב, כל אחד אומר משהו טוב על אחד האחים או ההורים. תהליך זה מאמן את המחשבה לחשיבה חיובית ואוהדת.

עידוד ופרגון

כשאנחנו רוצים לעודד הערכה של הילדים האחד כלפי השני, כדאי שנחשוף אותם לדברי עידוד ופרגון שנאמרים על ידינו בסיטואציות שונות. חשוב שנפרגן להם כשאנחנו רואים אותם עוזרים האחד לשני, ונעודד אותם כשנראה אותם משתפים פעולה. נראה להם שאנחנו מרוצים ממה שעשו. גאים בהם. "כל הכבוד לך שעזרת לאחותך ללמוד למבחן, בזכותך היא יודעת עכשיו גם תרגילי חילוק". "אני ממש גאה בכם שעזרתם לסבתא לסחוב את הקניות, כשאתם משתפים פעולה – אתם מצליחים מאוד". ככל שנשבח יותר התנהגויות של שיתוף מצידם וסיוע האחד לשני, כך נעודד אותם להתנהגות כזו.

המחיר הכבד של התחרותיות הופך להיות בעייתי בבית בהם מקום ראשון, הצלחה או הצטיינות הם הבסיס עליו מתרחשת הערכת ההורים. הרי לא תמיד אפשרי להוביל ולהצטיין בכל נושא. כשילד מרגיש שמעריכים אותו רק כשהוא מצטיין או מוביל, הוא "נכנס" למצבי לחץ במקרים בהם הוא אינו מצטיין. קשה לו לבנות את תחושת המסוגלות העצמית שלו ואת הביטחון שלו בעצמו, כי הוא לא יכול להיות בטוח שגם בפעמים הבאות ינצח! כשכל מה שמעניין את הילד הוא "איך אני אהיה יותר טוב מאחרים", הוא לא משווה את עצמו לעצמו, לא רואה את העצמי שבו, לא מודע ליכולות האחרות שלו ורואה רק את עצמו ביחס לחברה ולא ביחס לעצמו.

פעמים רבות אמרתי לביתי "אבל זה ציון מצוין" ונענתי בתשובה "זה אולי מצוין ביחס לאחרים אבל לא ביחס לעצמי". היא שמה לעצמה את העצמי שלה ויודעת היכן היא רוצה להיות ביחס לעצמי ולא ביחס לאחרים.

סביבה תחרותית

הסביבה מחנכת אותנו לתחרותיות. תראו את תכניות הטלוויזיה. מה הילדים רואים? "המרוץ למילון", "להפיל את המליון", "אחד נגד מאה", "מי רוצה להיות מליונר", "כוכב נולד" "הכוכב הבא". התחרות נמצאת בכל מקום. אם לא ניצחת, אתה או מודח, או מתפוצץ לך כדור של צבע בפנים, או אתה נופל לתוך חור בריצפה. התחרות סובבת אותם מכל כיוון. ביה"ס מעניק תעודות הצטיינות לילדים שמצליחים יותר מהאחרים (הוא כבר מעודד לתחרות). הילדים מורגלים להשוות ציונים ומיד יודעים מי בכיתה חזק יותר ומי חזק פחות. בחוגים, מיד בולטים הילדים התחרותיים וההישגיים. בארה"ב בכלל "הגדילו ראש" ונותנים להורי הילדים המצטיינים מדבקת "ילד של כבוד" שידביקו על הרכב וכך יביעו את גאוותם. התחרות סובבת אותנו מכל כיוון. לפחות בבית חשוב לתת לילדים לנוח מתחרות ולא להביא אותה לידי מימוש בין האחים. נסו לא לשתף בהישגים האחד של השני. למדו אותם לפרגן להישגים אחד של השני. כשהם מתבגרים, החשיפה הופכת טבעית וללא תחרות, אלא רק מזוית של פרגון ואהדה.

חשוב מאוד לתעל את האנרגיות של התחרויות, הטבועות בנו באופן טבעי, לאנרגיות של מוטיבציה פנימית. מוטיבציה מתוך אתגר פנימי ולא מתוך צורך חיצוני. אני רוצה לשפר את ההישג שלי בריצה כי אני רוצה לשבור את השיא של עצמי ולא כי אני רוצה להשיג את בן כיתתי.

ילד תחרותי שרואה רק את עצמו במרכז התחרות, נוטה פחות לשתף פעולה, לא יודע לעבוד בצוות וסומך רק על עצמו. הוא מעדיף לעבוד לבד, סומך רק על עצמו, ואם אפשר, גם לגרוף את כל המחמאות לעצמו. חשוב ללמד את הילדים להבין של"שיתוף", ל"ביחד", ל"עבודת הצוות", יש משמעות לא פחות מההישגיות ושכשכולם יהיו ממוקדים לעבר מטרה אחת, נשיג יותר.

בתוך הבית

חשוב להקפיד שהאווירה בבית תהיה אוירה של שיתוף, של עזרה הדדית, של סיוע האחד לשני ולא של השוואה בסגנון "תראה את אחיך". תרגילו את הילדים להסתכל על המבחנים שלהם בהשוואה למבחנים הקודמים שלהם ולא בהשוואה לכיתה. שיבדקו בכמה השתפרו ביחס לעצמם ולא ביחס לאחרים. אבסורד יהיה שילד שירד בציון בעשרים נקודות עדיין יהיה מרוצה, כי הוא מעל כל הכיתה. ביחס לעצמו הוא ירד וזה אמור להיות מקור ההשוואה שלו.

משפחות רבות קונות לילדים ציוד בכפילויות במטרה שלא ליצור ויכוח או ריב. לדעתי זו טעות (אלא אם כן מדובר בציוד שאין ברירה אלא לרכוש אותו לכל אחד). חשוב לעודד את הילדים לחלוק את הציוד. לשתף בו. לראות בזה שאני נותן לאח שלי להשתמש לי בציוד מעלה. יתרון. יחס חברי. חנכו לנתינה, לעזרה כשצריך, לשיתוף. זה מתחיל בגיל צעיר כשילד מחזיק חבילת במבה ולא רוצה לחלק לחברים או לאחים וזה ממשיך כשהילד מפתח תחושת רכושנות כלפי חפצים ולא מוכן שישחקו לו בצעצועים. אל תצרו תחרות סביב חפצים. עודדו לשיתוף.

התערבות מוגזמת במריבות בין אחים, בעיקר נקיטת צד, מגבירה תחרות בין אחים. ההתערבות גורמת לקנאה לגבור ולכן רק מחריפות עם התערבות ההורים. חשוב להפריד בין הרבים מבלי לנקוט עמדה. שניים רבים – שניהם אשמים!
אם בריבים עסקינן, לפי דעתי, בסופו של דבר, ריבים זה דבר חיובי. זו הכנה לחיים האמיתיים. ילדים שלא רבים לא מכינים עצמם להתמודדות עם הדבר האמיתי בחיים. הריבים מכשלים את הילדים ומכינים אותם לעולם בו יאלצו להתמודד עם ויכוחים ודיונים. הריבים מזמנים להם הזדמנות להבעת עמדה ועמידה על שלהם.

כישלונות

רובנו אוהבים לספר על הצלחות ופחות לספר על כשלונות. כשאנחנו "מסתירים" כשלונות, אנחנו משדרים לילדים שאסור להכשל, אסור להפסיד, עובדה, אף אחד לא מדבר על זה. הקפידו ללמד את הילדים ללמוד מהצלחות וללמוד מכשלונות. התיחסו לכשלון כהזדמנות ללמידה, לשיפור. המנעו ממשפטים כמו: "אתה מדבר שטויות" (משפט שמבטל את כל האמירה של הילד), "מה אתה מבין", "אתה לא יודע על מה אתה מדבר", "אני יודע יותר טוב ממך", "מתערבים שאני צודק?". אל תצרו תחרות בעצם השיח.

רגשות קיפוח

אם ילד מרגיש מקופח, או "מאותת" באמצעות משפטים המביעים קיפוח – אל תתעלמו. תתייחסו, הסבירו, פרטו למה נקטתם בצעד זה או אחר. שלא תעודדו תחרות סמויה.

יש  הורים שמשתדלים לא לקפח ולא ליצור תחרות באמצעות יחס שווה לכולם. מצב זה לעיתים יוצר יותר מצבי מתח. אם הילד בן ה חמש והילד בן התשע מקבלים את אותו היחס, הולכים לישון באותה שעה, מקבלים אותם דמי כיס,  אותו מספר חוגים או צופים באותן תכניות בטלוויזיה, אנו יוצרים מצב, לא של שיוויון אלא של קיפוח הילד הבוגר יותר. הקפידו לתת לילדים בהתאם לצרכיהם. בעיקר בגילאי ההתבגרות, שם מתחילים הבדלים בין בנים לבנות, הבדלים בין צרכים שונים ובין מטרות שונות שהם רואים לנגד עיניהם. אמרו לילדים שכל אחד מקבל ביחס לצרכיו וביחס ליכולותינו. "חינוך זה לא דמוקרטיה ולא סוציאליסטי – כל אחד מקבל בהתאם לצרכיו".

החיים בבית, באופן טבעי, בכל פעם מתמקדים בילד אחר. כל פעם ילד אחר "תופס" את מרב תשומת הלב. פעם ילד אחד בבעיה עם חברים, פעם ילד אחר בלחץ מבחנים, פעם ילד אחד במאמץ לקראת תחרות ספורט ופעם ילד אחר בבעיית הבנה של איזה תחום. לרוב, אנחנו מתמקדים בכל פעם בצרכים של ילד אחר ונותנים על זה את מרב תשומת הלב. שימו לב לא "להזניח" את הילדים האחרים ולגרום לתחושות של "קיפוח" או חוסר צדק (סובייקטיבי).

 אז מה עלינו לעשות על מנת למנוע תחרות בין האחים במשפחה?

  1. המנעו מהשוואות – "אל תשאלו כמה קיבלת במבחן ביחס לאחרים", תשאלו, "איך הציון שלך ביחס למבחנים הקודמים שלך?", "איך הציון ביחס להשקעה שלך?", "אתה מרוצה מהציון?".
  2. כשהילדים מראים לכם ציון במבחן או הישג אל תאמרו "אחיך קיבל יותר", או "מה אתה עושה עניין, אחיך קיבל את אותו ציון". השוו כל ילד ביחס לעצמו.
  3. המעיטו במתן משימות תחרותיות בין האחים "נראה מי יתקלח ראשון", "נראה מי יכנס ראשון לרכב".
  4. למדו אותם להשוות את הישגיהם לעצמם ולא לאחרים ובטח שלא לאחים שלהם.
  5. אל תשוו בין ההישגים של האחים במשפחה באף תחום! פרגנו לילדים ועודדו אותם כשאתם רואים אותם מסייעים האחד לשני.
  6. עודדו חוויות משותפות ומשימות משותפות בין האחים.
  7. עודדו סיוע של האחים האחד לשני.
  8. תנו לכל ילד "לבוא לידי ביטוי". מצאו והדגישו את החוזקות שיש לכל ילד.
  9. השתדלו לא להשוות בין הילדים ולא לציין לשבח רק אח אחד בפומבי תוך המנעות מציון האח האחר (גם אם בתחום אחר).
  10. אל תשתמשו ב"משפטים מבטלים" כמו "אתה מדבר שטויות", "איזה קשקוש", "מה פתאום, ממש לא!".
  11. אל תסתירו כשלונות – ספרו על כשלונות, אל תעשו מזה עניין, למדו אותם ללמוד מכשלונות (וגם מהצלחות).
  12. עודדו לנסות. עודדו את ההשקעה והניסיון ולא רק את התוצאה. אמרו:"אני מעריך מאוד את המאמץ שלך. התוצאה פחות חשובה. מבחינתך צברת ניסיון לחיים ואני בטוח שאתה יודע שזה מה שחשוב בחיים".
  13. הקפידו לוודא שתחושות קיפוח, קנאה או כעס לא מעסיקות את הילדים יותר מדי.
  14. הקפידו לא לנקוט עמדה בריבים בין הילדים.
  15. אל תיצרו שיוויון מלאכותי בין הילדים. תנו לכל ילד בהתאם לצרכיו.
  16. היו קשובים לילדים. אם ילד מרגיש מקופח – התייחסו לנושא, הסבירו למה אתם חושבים אחרת ושכנעו אותו שהוא טועה (או תתקנו את דרכיכם).
  17. כאשר הילד הצעיר מקנא בגדול, הדגישו את פערי הגילאים והסבירו שלכל גיל היכולות שלו (ולפעמים זה גם קורה להיפך).
  18. השתדלו לא להדביק תוויות כמו "זה הילד המוכשר שלי", "זה חיימק'ה שלי". אפשר להגיד זאת בחיוך, רק אם אתם בטוחים שהדימוי העצמי של הילד מאפשר זאת. אפשר להגיד לילד שהוא מוכשר. אבל לא "ה" מוכשר, לא בהשוואה.
  19. הקפידו על דוגמא אישית, יחסים טובים עם בני המשפחה הרחבה. הילדים ילמדו מתוך התבוננות ויבינו שכדאי לשמור על יחסים טובים עם האחים ואת משמעות החברות בין אחים.
  20. עודדו את הילדים לחלוק את החפצים שלהם עם אחיהם. ילד יכול להגיד "זה שלי! אני לא מרשה". למדו אותם לחלוק, לשתף.
  21. כבדו את חפציו של הילד, אך עודדו אותו לחלוק אותם עם אחיו. למדו אותו לתת, לשתף, לחלק.
  22. אם הילד שואל אתכם "את מי אתם אוהבים יותר?" ענו "את כולכם" או "אותך ואת אח שלך ואת אחותך". אל תענו "רק אותך".

 

השאר תגובה

הבהרה

המידע המופיע באתר זה, המלצות, שאלונים וטיפים, הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ מקצועי. על הקורא לפנות למומחה
על מנת לקבל ייעוץ מקצועי. אין בעלי האתר והמחברים נושאים בכל אחריות מסוג כלשהו לכל נזק שנגרם בעקבות שימוש במידע
המופיע באתר.