מאמרים חדשים

איך נלמד את הילדים (או בעיקר את הילדות) להתמודד עם "ריבים בין חברות"
האם אתם מתייחסים לתעודת הסיום מביה"ס כאמצעי למינוף וצמיחה?
לפתח הומור בקרב ילדים
לעודד את הילדים לעשות (כמעט) הכל ב"עשר אצבעות"
כיצד ללמד ילדים להקשיב?
נכנס יין – יצא סוד – האם עלינו ללמד את הילדים לשמור סוד או שיותר חשוב ללמד אותם לספר הכל?
איך מאמא הפכתי להיות מזכירה??? – מה זה כל הדפים האלה???
האם לחשוף ילדים למהדורת החדשות?
איך לגדל ילדים אכפתיים
מי מפחד ממסיבת הסיום? – איך להתמודד עם ילד שמסרב להופיע במופע סוף השנה
האם הילד שלי בשל לא ללכת לקייטנה ולהישאר בבית?
להתמודד עם עקשנות של ילדים
ישראל דוז פואה!! למדו את הילדים שירים ישראלים – ותרוויחו!!!
"לילה ראשון בלי אמא" – כיצד להכין את הילדים לישון מחוץ לבית
"תנו לזמן זמן" – איך ללמד ילדים לנהל את הזמן שלהם
ילדי ה"יַכְנֶע"
ילדי דור ה"WOW"
לגדל ילדים שמעזים ללכת "נגד הזרם"
איך להיות הורים מעורבים בחיי המתבגר?
"התמדה" – המנוף למימוש הפוטנציאל
"גפן במובן גאפן"- כיצד נפתח את אוצר המילים של ילדינו
תחרות בין אחים במשפחה
"לעודד ילד לחלום…"
פייסבוק! אמור לי מי הם ילדיך – ואומר לך מי אתה!
כללי

איך להיות הורים מעורבים בחיי המתבגר?

0 64

אני הורה מעורב. אתם יודעים מה? אולי אפילו קצת מתערב. אולי אפילו קצת הרבה. אבל אני חייבת להגיד שאני מעורבת ומתערבת עם ילדים שמערבים אותי. אז מה זה אומר? שהם פשוט ילדים טובים? נולדו ככה? או שהרגלתי אותם להיות כאלה. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל נראה לי שיצרתי אצלם את התחושה שכדאי, חשוב ומשתלם לערב אותי בחיים שלהם כי יצמחו להם מהמעורבות שלי (ושל בעלי) רק יתרונות. אנחנו הורים מעורבים.

את האישור הרישמי לתפיסת ילדי את המעורבות שלנו כמשמעותית וחיובית קיבלתי כשביתי המתבגרת (שנה אחרונה בתיכון) אמרה לי:"אני לא מבינה את דנה, איך היא מבריזה מבית הספר וההורים שלה לא יודעים מזה?". או כשבהזדמנות אחרת אמרה לי:"אני לא מבינה את ליאת, היא לא מצליחה להעלות את הציון שלה בלשון והמורה לא בסדר. דנה בסדר גמור, המורה סתם מציקה לה. אז למה היא לא משתפת את ההורים שלה? הם יכולים לעזור לה. אם ההורים שלה היו מחזקים אותה כמו שאתם מחזקים אותנו, היא היתה היום במקום אחר לגמרי".

הורים רבים מתלבטים האם להיות מעורבים ומהי המידה הנכונה. איך שומרים על הגבול ואיך לא הופכים להיות מתערבים, מציקים, חופרים. עד כמה ניתן "לשבת להם על הראש", להעיר, לשאול שאלות, מה הגבול שאותו עדיף לא לעבור והאם יש בכלל גבול כזה.

תפקידו של ההורה, לדעתי, הוא להיות מעורב בחיי ילדיו. להקשיב לצרכים, לתת מענה לצרכים ולכבד את מרחב המחיה שלהם. כמו בכל נושא, גם פה אנחנו נתקלים לעיתים קרובות בקיצוניות בין להתערב בכל דבר, לחדור לפרטים הכי קטנים ולא לאפשר להם לזוז ללא ההורים, לבין להיות במינימום מעורבות עד כדי חוסר עניין ותקשורת עם הילד. בשני המקרים אנחנו מקשים על הילדים. במקרה הראשון נגדל ילד תלותי שאינו מסוגל להתקדם ללא סיוע הוריו, ובמקרה השני ילד מבולבל, ללא הכוונה, כזה שלא סומך על מבוגרים ולא מאמין ביכולותיו.

הילד שאנחנו רוצים לגדל הוא ילד עצמאי, מעורב, אכפתי, כזה שיכול לקחת אחריות על חייו ועל הסובבים אותו. ילד כזה זקוק להכוונה, להנחיה, לליווי, למעורבות הורית – אך לא להתערבות יתר. לא לעשות במקומו, לא להרגיש "זו ילדותי השניה" ולא לחוות חוויות ושאיפות שלך דרך או באמצעות ילדיך.

ילד משתף

כדי שילד יסמוך עליך, יקשיב לך וירגיש שחשוב לו לשתף אותך בנושאים המעסיקים אותו, עליך להרגיל אותו מגיל צעיר שאתה דמות משמעותית עבורו, שכדאי לו לסמוך עליך, שהוא רק ירוויח אם ישתף, שקיימת הדדיות בשיתוף.

להרגיל ילד לשתף זה תהליך ארוך שמתחיל מגיל הגן בשאלות כמו "מה למדת בגן היום?", "מה עשית?", ממשיך בחוויות בית ספריות, שיתוף במתרחש עם החברים, עם המורים ואז כבר ממשיך באופן טבעי לחטיבה ולתיכון כשהילד יודע שהוא סומך עליך ההורה כי יש באמתחתו מספיק חוויות חיוביות שצבר כתוצאה מתהליך השיתוף.

לנו כהורים חשוב להזהר משיפוטיות, לא לכעוס במידה והמידע אינו מוצא חן בעיננו, עלינו להדגיש את משמעות השיתוף ואת המשמעות של חוסר השיתוף (אני כועסת כשאני מגלה משהו אם לא סיפרו לי, אני לא כועסת אם סיפרו לי, גם אם המידע אינו לרוחי).

הדדיות בשיתוף

ילד שמתייחסים אליו מגיל צעיר כבוגר – יצמח להיות ילד בוגר. ילד שמדברים אליו בניב ילדותי, יצמח להיות ילדותי. מגיל צעיר אני מקפידה להתייחס לילדים כבוגרים, עצמאים, כאלה שאני סומכת עליהם, ונותנת להם את התחושה שגם הם יכולים לסמוך עלי. גם אני משתפת אותם בתהליכים שאני חובה בעבודה או בחיי היומיום (כמובן בהתאם לגיל ולשלב ההתפתחותי), במטרה ליצור הדדיות בתהליכי השיתוף וללמדם לשתף. ילד שמקשיב לדרך השיתוף של הוריו, לומד לשתף באותה דרך.

דוגמא אישית

ילדים לומדים מדוגמא אישית. הילדים מכירים אותי ואת בעלי כהורים ואותי ואת בעלי כ"ילדים" של הסבא והסבתא שלהם. הם עדים לשיחות הטלפון שלנו עימם (היום בעידן הדיבורית…), מקשיבים למידת השיתוף שלנו אותם, מקשיבים לעצות שאנחנו מקבלים כילדים/הורים, אם דרך הטלפון ואם במסגרת ביקורים, ולומדים את משמעות השיתוף והערך המוסף של השיתוף.

ככל שהילדים מתבגרים, השיתוף והפתיחות חשובים ומשמעותיים יותר. אם במקרה של התפתחות מינית, יחסים שבינו לבינה, חשיפה לסיגריות ושתיה ועוד. ילד שהורגל לחשוף ולשתף, לא יתקשה לספר להוריו שנתקל בילדים שותים ואיך התמודד עם זה ואף ישמח לקבל עיצות מ"בעל ניסיון".

להיות שם בשבילם

תפקידנו כהורים להיות שם בשבילם, לכוון, לעודד, לחלוק אבל גם להתאפק. לא לבצע במקומם תהליכים או משימות, אלא לתת להם לקחת את האחריות על ההחלטות שלהם עד הסוף. למדו אותם לקבל החלטות ולא "לחפש אשמים" במקרה וטעו. אם בני שואל אותי "אמא לקחת מעיל?", אני עונה לו "צא החוצה, תבדוק מה מזג האויר ותחליט" (או לחלופין תסתכל בטלפון מה התחזית). האחריות היא שלו. אם יהיה לו חם, זה היתה החלטה שלו ואם יהיה לו קר, זו היתה החלטה שלו. ככל שהילדים מתבגרים אני פחות מחליטה, אני בעיקר מייעצת. לילדים שהורגלו שמחליטים להם, קשה לקבל החלטות "נו, אמא, תגידי לי מה לעשות". אני לא אומרת. אני מציירת תרחישים אפשריים שיכולים לבוא לידי ביטוי בכל צעד שיעשו, אבל ההחלטה הסופית היא שלהם. אני מאמנת אותם לשרטט תרחישים. מלמדת אותם לחשוב כמבוגרים.

לא בכל גיל שיחררתי. היו שנים ש"תפסתי" אותם מאוד קצר כדי לשרטט גבולות. "הכנת שיעורי בית?", "התכוננת למבחן?", "יצאת לחוג?". בעבודה היו צוחקים עלי שאני מנהלת את הילדים באמצעות הסקייפ כשאני בודקת מי עשה מה. אבל עם התבגרותם, התחלתי לשחרר, כל אחד בהתאם לבשלות שלו. עם הזמן הם הפכו לעצמאים, אחראים ובעלי מיומנויות המאפשרים אותם להיות מוכנים לחיים הבוגרים.

גם כשהם מבקשים את עזרתי, אני מתלבטת איתם עד איזה גבול להתערב. יש הבדל בין לכתוב מכתב למורה, או ללמד אותם לכתוב בעצמם את המכתב למורה. יש הבדל בין לשוחח עם המדריך בחוג, או לתת להם את הכלים כיצד לשוחח עם המדריך בחוג. אני תמיד מעדיפה לאמר: "אתם לא רוצים שאני אגיע לשם…", "עדיף שתעשו כך וכך או כך או כך".

סוגי אינטראקציות

מחקרים מצביעים על הקשר שבין מאפיינים הקשורים לאינטראקציות בין ילדים להורים להישגים של הילדים.

נמצא שרגישות לצרכי הילד מנבאת את איכות הקשר בין ההורה לילד בעתיד ובין הילד לאנשים נוספים איתם יצור אינטראקציות בחייו. באותה מידה, חוסר ברגישות, מצב בו ההורים אינם מבינים לליבם של ילדיהם ואינם "מבינים אותם", יגרמו לחוויה של חוסר סיפוק צרכים, חוסר ערך, חוסר משמעות בעיני ההורים וחוסר רצון לשתף ולחלוק. מחקרים מצביעים על כך שילדים שחווים התנהלות הורית חסרת רגישות בשנות הילדות, בעלי סיכון גבוה לשחזר את אותה חוויה עם ילדיהם שלהם.

תגובה הורית לילדים ומתבגרים דורשת מההורה פניות קוגניטיבית ורגשית. יכולת התמודדות עם הסיטואציה, הבנתה, ניתוחה והתמודדות עמה כמבוגר ולא כילד. על המבוגר להמנע מלקיחת צד או נקיטת פעולה כאילו הוא הילד, ולא לתת עיצות של מבוגרים – לילדים. לא להכניס לאינטראקציות בין הילדים שיקולים של מבוגרים איתם קשה יהיה לצדדים האחרים להתמודד.

סביבה תומכת מאפשרת לילד לפתח את יכולותיו. הורה שתומך בילדיו  מאמין ביכולותיהם, ומאפשר להם להתנהל בסביבתם בדרך התנסותית.

הורים שנוהגים בהתנהגות חודרנית כלומר, התערבות והפרעה ילד, הפרעה לאוטונומיה שלו ולאני העצמי שלו, יכולים לפגוע בביטחון שלו ובאמונה העצמית שלו. התנהגות כזו משרתת רק את ההורה ולא את הילד. אל "תדחפו" את עצמכם לעזור לילד שלא רוצה עזרה (אלא אם מדובר במצב קטסטרופאלי שיציל אותו מתהליך בלתי הפיך).

הורים יכולים לגלות רגישות בסיטואציה אחת ולגלות חוסר רגישות בסיטואציה אחרת. ההתנהגות החודרנית, הרגישות, מעורבות היתר או התמיכה, הנם פועל יוצא של סיטואציה ולאו דווקא של התנהלות לאורך זמן. מה שחשוב הוא שתהיו אמיתיים. אמינים. אל "תשחקו אותה" מישהו אחר". יעצו להם כבוגרים, כמו שהייתם מייעצים לאחים שלכם או לחברים שלכם. דברו "תכלס", "עניינית" ולא "מסביב" ובצורה לא ברורה ומתחמקת.

הדדיות

על מנת לעודד ילדים לשתף ולהתייעץ, עלינו לתת להם תחושה שגם אנחנו מתייעצים איתם. דעתם חשובה לנו. במידה ואנחנו שואלים לדעתם כחלק מהתנהלות יומיומית, הם מבינים שגם אנחנו לא "יודעי כל", גם אנחנו "בני אדם" וגם אותנו כדאי לשאול וגם איתנו כדאי להתייעץ. אני מתייעצת עם ילדי בנושאים רבים. החל מדעתם על פרטי לבוש, דעתם על יציאה לטיול או אירוע, דעתם על מהלכים שקשורים למחשב או לטלפון הסלולארי (עצה שתמיד ישמחו לתת). דעתם בנוגע להתרחשויות חדשותיות או דעתם בנוגע לחבר או חברה שלנו ההורים. ברגע שאני שואלת אותם מה דעתם על חברים שלי, הם ירגישו נוח לשאול לדעתי על חבריהם.

מתבגרים

ילדים צעירים נוהגים לשתף בקלות יותר ממתבגרים. "נצלו" את השנים הראשונות על מנת להרגיל את ילדיכם לשתף. מתבגרים רבים ממעטים לשתף ולספר ורואים בנו המבוגרים "מתערבים", "חופרים", "דוחפים את האף" או "פוגיחם בפרטיותם".

חוסר הרצון של המתבגרים לשתף בעולמם היא הדרך שלהם לשלוט, לבלוט, להרגיש בטוחים יותר ופחות חשופים. מתבגרים מעדיפים להחשף ל"קבוצת השווים", בני גילם, החברים והחברות שלהם שמהווים את "בעלי הדיעה" ,"אלו שמבינים אותם", איתם ניתן לשוחח על רגשות, בעיות, אכזבות, שמחות ועוד. מתבגרים רואים ב"קבוצת השווים" את "יציאתם לעצמאות" ואת השחרור מההדרכות, העצות וההכוונות של הוריהם.

חשוב מאוד שההורים "ישארו בתמונה" וישארו חלק מעולמם ומסדר יומם. בגיל זה, לא פחות מבגיל צעיר יותר, המתבגרים זקוקים לתשומת הלב ההורית, לאכפתיות מצידם, לאוזן המקשיבה ולא בוחנת ולא מבקרת ונקיה מאינטרסים ומעצות שמקדמים לעיתים חברים אחרים או תחרות סמויה. זוהי ההדמנות של ההורים לתרום לילדים מניסיונם ולאפשר להם להתנהל בסביבה כל כך לא פשוטה של אינטרסים (כמובן ברגישות, לא בהתנשאות, לא בדרך של אני יודע הכל או תקשיב רק לי).

כדי ליצור תקשורת טובה עם המתבגרים צריך לקבל לכבד אותם ואת השינוי שעובר עליהם. החל מהשינויים ההפיסיולוגיים ועד ההחלטות שנובעות מפעילות הורמונאלית, השינוי במראה שלהם וברגשות שלהם. פעמים רבות אתם פוגשים ילדים בגוף של מבוגרים שלא בדיוק יודעים איך להתנהל עם מה שמתחולל בהם מבפנים ומבחוץ.

לא כל הילדים ממהרים להתייעץ עם הוריהם ולשאול שאלות "מביכות". תזמו אתם את השיחות. בדרך חברית ונינוחה. לא בהתנשאות או עליונות. ספרו להם על עצמכם, על תהליכים דומים שעברתם, על תחושות שמוכרות לכם. התייחסו לתהליכים שעוברים עליהם בטבעיות.

תנו להם הרגשה שאתם סומכים עליהם ושדעתם חשובה לכם.

נסו "לחשוב" כמותם או "להרגיש" כמותם. הזכרו בתקופה בה אתם הייתם כמותם, בהתלבטויות, במבוכות, בתחושות. נסו להזכר איך זה להיות מתבגר ובטח לא תרצו "לחזור לשם". מהמקום ה"לא שיפוטי", מהמקום המכיל, המבין, המרגיש חלק מ, המתבגרים ירגישו נוח לשתף ולהתייעץ.

הקשיבו

הקשיבו להם – כל אחד אוהב שמקשיבים לו. עודדו שיחה. שתקו הרבה (עם הרבה סבלנות) עד שהשתיקה תישבר ותתחילו לשמוע חלקי מילים.

מצאו זמן לשיחה – הליכה משותפת בערב, נסיעה משותפת ברכב, יציאה לקניות, בית קפה, חדר כושר. חפשו הזדמנות לפעולות משותפות באמצעותן תוכלו לשמוע מהילדים וללמוד עליהם. השתדלו לשמוע סיפורים כשהם טריים. מיד כשאתם מגיעים מהעבודה, או אפילו בטלפון אם חזרתם מבית הספר.

תתעניינו בילדים. מה חדש? מה עשיתם היום בביה"ס? מה קרה בתנועת הנוער? למה אין לכם מספיק חומר למבחן? המורה לא לימד? מה קרה? מה שלום החברים?

אל תשפטו. גם אם השיחה פחות לרוחכם, היו סבלנים ואל תמהרו לשפוט אותם. נסו לשמוע את כל הצדדים. אם תשפטו אותם – הם לא יספרו יותר. ילדים לא אוהבים לעמוד למשפט.

אל תאריכו בסיפורים – אין להם סבלנות לשמוע אתכם. הם מעדיפים להשמיע (למי שהם מרגישים בנוח להשמיע). אל תתחילו בסיפורי "אנו באנו". זכרו מה אתם אהבתם לשמוע בגילם.

תהיו נעימים, וותרנים, מבינים. קבלו אותם גם אם לא קיבלו את דעתכם. תנו להם לקבל את ההחלטות כפי שהם רואים אותם ולאו דווקא כפי שאתם רואים אותם.

תתייחסו אליהם בכבוד – אך גם דרשו כבוד בחזרה. אל תהפכו להיות חברים שלהם. היו חברים עם גבולות. עד כאן. עד נקודה מסויימת. כבדו אותם והם יכבדו אתכם. שתפו אותם והם ישתפו אתכם.

ילד "יפתח" בפני הוריו כשירגיש נוח, כשירגיש שצומחת לו מכך תועלת וכשירגיש שהוא אינו תחת מעטה של "חקירה בטחונית", אלא בתוך שיחה חברתית.

אז מה עלינו לעשות על מנת לאפשר מעורבות שלנו בחיי ילדינו:

  1. הרגילו את הילדים לשתף החל מגיל צעיר
  2. עודדו שיחה אחד על אחד במטבח, בנסיעה, בקניות, בבית קפה, בחדר כושר ועוד.
  3. תנו דוגמא אישית. חשפו בפניהם מערכת יחסים תקינה עם הוריכם ותהליכי שיתוף עימם.
  4. צרו הדדיות. ספרו להם על המתרחש בחייכם והם יספרו לכם.
  5. התייעצו איתם בנושאים שונים. הם ילמדו להתייעץ עמכם בחזרה.
  6. אל תשפטו. קבלו אותם כמו שהם
  7. אל תאריכו בסיפורים ותאורים אישיים שלכם. אין להם סבלנות.
  8. תזמו שיחות בנושאי של התבגרות ומיניות. עדיך שישמעו מכם ולא מה"אינטרנט" (הרחוב החדש).
  9. דאגו לכך שהעצות שלכם "ישתלמו להם". "יצא להם מזה משהו".
  10. תנו להם תחושה שאתם "שם בשבילם". בלי ביקורת, בעיקר עם הבנה והכלה.
  11. למדו להקשיב ולשלב שתיקות שיעודדו דיבור מצידם.
  12. היו פנויים להקשיב. גם רגשית וגם קוגניטיבית.
  13. חזקו אותם. גרמו להם לסמוך עליכם, הפכו להיות "אנשי סודם".
  14. זכרו – שיתוף והתייעצות עמכם בתהליכי ההתבגרות שלהם, במידה, יקל עליהם את שנות ההתבגרות.
  15. אל "תחליפו" את החברים שלהם. תנו מקום לחברים כחלק בלתי נפרד מחייהם.
  16. אל תתערבו, אל תחליפו אותם. נסו להיות חלק מ, לתת עצות, לא לפעול במקום.
  17. זכרו – זו ילדותם והתבגרותם. תנו להם לחוות אותה. היו כצופים מהצד ותנו עצה כשיזדקקו לה.

 

השאר תגובה

הבהרה

המידע המופיע באתר זה, המלצות, שאלונים וטיפים, הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ מקצועי. על הקורא לפנות למומחה
על מנת לקבל ייעוץ מקצועי. אין בעלי האתר והמחברים נושאים בכל אחריות מסוג כלשהו לכל נזק שנגרם בעקבות שימוש במידע
המופיע באתר.